איך אפשר היום, בעידן הסלפי והתיעוד העצמי האובססיבי לדלות את אותה מחט שניקבה את נשמתו של רולאן בארת’ בפוגשו את צילום ‘גן החורף’ (“מחשבות על הצילום”, 1980)? כל כך הרבה דימויים מציפים אותנו ביומיום, מציצים אלינו מכל עבר, נראה שאנו חיים בעידן הכי נרקיסיסטי שיש.
כולנו מתעדים ומתועדים רב הזמן. למה אנו זקוקים לכל-כך הרבה מראות עצמיות ותרבותיות דווקא בזמן הזה? מה הופך תמונה אחת למשמעותית יותר מאחרת בתוך ערמת הדימויים המציפה את חושינו בכל עת?
אי שם בתחילת בשנות ה-2000 התפרצה מהפכת הצילום הדיגיטלי לחיינו ופוגגה את חרדת הקודש שליוותה את הצילום בפילם על שלביו השונים, האיטיים, הנסתרים. המדיום הצלומי וכך גם חיינו הפרטיים הפכו לנגישים וזמינים כל-כך עד שלפעמים נדמה כי עם כל ניסיון להנכיח עצמנו דרכו אנו משיגים את התוצאה ההפוכה והולכים ומצמצמים נוכחותנו בכאן ובעכשיו. הצילום מאפשר לנו לחזור אל הרגע ממקום אחר, להתבונן לעומק בפרטים ובסימבולים ולאסוף את פניני עצמיותנו כמו מבחלום. כשאני מקרבת לעיניי מצלמה ומצלמת, אני בוחרת לתחום רגע בזמן ובמרחב מתוך מכלול שלם של מציאות. אחרי שלחצתי על הכפתור, נוצרת הקפאה של רגע מזוקק אותו אני מייחדת מתוך רצף של זמן. לפעמים נראית לי המצלמה כרחם המחלץ את תשליל אישיותנו מנרטיב חיינו אל אור העולם.
אינספור שאלות עולות בעיניי כשאני ניצבת לפני ומאחורי המצלמה. לא אנסה לענות עליהן כאן. במקום זאת אתבונן כל פעם בתמונה אחרת שגיליתי שהיא משמעותית עבורי יותר מאחרות ואנסה לפענח מה טמון בה עבורי
תמונה מס’ 1:
סבתא, אני, יהונתן והשעון
זמן: תחילת אוגוסט 2015.
מקום: בפתח בית האבות (אמהות) הקיבוצי בו מתגוררת סבתי בשנים האחרונות, קיבוץ נגבה.
צלם: בן זוגי
מצולמים: סבתי, מרים סמולר בת ה-88, בני, יהונתן בן השנה וחודשיים, אני, עוד רגע בת 37.
מה בצילום?
בתמונה 3 דמויות, סבתי, אני ובני. ידו ומבטו של בני נשלחים אל עבר שעונה הכסוף של סבתי הענוד על פרק ידה. היא מתבוננת מחויכת אל עבר בני ואילו מבטי, מחויך מופנה כלפיה.
פרשנות אסוציאטיבית שעולה לי מהתבוננות בתמונה:
זמן
במרכזה, הבהיר ביותר מכל חלקיה ניצב שעון, השחקן הראשי בתמונה. השעון הכסוף מונח על פרק אמתה הרחבה של סבתי, צוחקת אל יהונתן, מושיט אליו ידו ומבטו הסקרניים. ידו נראית כממשיכה את ידה השמאלית של סבתי וידי כממשיכה את ידה הימנית. ידיים של שלושה דורות. זרועו של בני מפרידה ומחברת בו זמנית בין זרועי לזרועה של סבתי ויוצרת שעון אנושי, צומת דרכים. שלושתנו יחד יוצרים משולש.
הרבה רבדים של זמן טמונים בתמונה, כאלו החשופים לכל מי שיתבונן וכאלו הנהירים רק לי. הזמן שסבתי נמצאת בו, כמו קפא על מקומו אך עם זאת מכרסם בה אט אט בכיוון אחד, הזמן שלי (העבר והעתיד) שניהם משפיעים עלי מאוד עכשיו, תמיד. הזמן של בני הסקרן שרק הגיע לעולם לפני שנה וחודשיים, אחרי זמן רב שניסינו להביאו. הזמן שלקח לי להגיע לראותה, זה שחלף מהפעם האחרונה שהייתי אצלה, והכתים את פניה בכתמים אדומים ואת מצפוני ברגשות אשם גדולים. אותו זמן המתקתק באוזני, באוזני בני ובאוזני סבתי אחר הוא. זמן שכמו קפא במקום עבורה, מותיר אותה שעות על גבי שעות בהמתנה, אותו זמן שממשיך איתנו הלאה, שדוהר באוזני כרכבת הרים. קדימה, מהרי, היי את, היי את שבאת להיות בעולם. הזמן של בני, זמן ילדות קסום, איטי שכל רגע שחולף בו אני נוצרת עמוק בליבי. זמן יקר ערך שאסור לחלל, שמקווה בכל מאודי כי יוצר הוא בתוכו אינספור זיכרונות יפים אליהם יחזור בשמחה ובנחמה בהמשך חייו. זמן הווה ועתיד שחופן בתוכו גם את עברה של סבתי בעוד הוא ממשיך את שושלתה שנגדעה כמעט לגמרי בשואה. אותו זמן שממשיך איתנו הלאה ומותיר אחרים מאחור. הזמן שהקפיא את ליבי עשר שנים קודם, אך אפשר לי להגיע אל סבתי כעת.
מבט
המבט שלי השלם בשתי העיניים, עינו השמאלית של בני, עינה הימנית של סבתי, המבט של הצלם שאינו מופיע בתמונה, זה שהזמן מקרב ומרחיק בינינו כבר 16 שנים. טבעת האירוסין שנתן לי ענודה על אצבעי. נראה שקפאה אף היא בזמן משלה.
צבע
התמונה שטופה באור ובצבעי תכלת. אור זהוב חום נשפך עליה מהשמש הקיצית הקיבוצית, גוון תכלכל בחולצתה של סבתי ובחולצתו של בני שמהדהדת את חצי תליון האהבה שמציץ מצווארי. בחציה התחתון של התמונה שחור של ריק ניטרלי, בחציה העליון שולט צבע לבן בהיר ומואר יותר. שניהם מרמזים על נדבך נוסף של ניגודים: ריקות ומלאות, זקנה וילדות, פנים וחוץ.
דלת ושני חלונות
מאחורינו דלת לבנה. מעבר בין חוץ לפנים. הדלת היא דלתו של בית האבות. היכן שסבתי מתעוררת בכל בוקר מוקדם מדי אל רוטינה קבועה מדי. יושבת לבדה לאחר שסבי הותיר אותה, הלך לעולמו בעוד היא קפואה ונצורה בזמן. בריחתה מהרכבת, התאהבותה בקצין רוסי, הגלות לרוסיה, האבדות הגדולות במשפחתה בזמן המלחמה, סיפור הישרדותה ועלייתה לארץ באניית אלטלנה, כל אלו מלווים אותה ומתנקזים עבורי לתמונה אחת שמדברת על זמן ועל מעגליות. וכן, גם על אהבה, על מעברים ועל בדידות. ורק הטבע שמשתקף במראה מאחורינו, מהדהד בציורי הפרחים המודפסים על חולצתה, רומז על המשכיות ועל תקווה.
Comments