זמן: תחילת ינואר 2016
מקום: בית חם לנערות, ערד
צלמת: א’, בת 14
מצולמת: אני
מה רואים בתמונה:
דלת מעט פתוחה, חלון סגור, קירות של בית. חלק מערכת כיבוי אש אדומה שמחובר אליה צינור שחור, דמות המפנה מבטה החוצה מהתמונה: אני, היום.
פרשנות אסוציאטיבית שעולה לי מהתמונה:
כשא’ מראה לי את התמונה שצלמה אותי במצלמה שלה מבלי ששמתי לב, משהו עוצר בי מבפנים. זה מה שהיא בחרה לצלם - אותי. קירות חיצוניים של בית ממלאים את כל התמונה. דלת שחלקה פתוחה חלקה סגורה יוצרת פתח – מעבר בין חוץ לפנים, אך למרות שגופי פונה לכיוונה, ראשי ומבטי מופנים לכיוון המנוגד – הרחק מגבולות התמונה.
מבט אחרון אל החוץ הבלתי נראה רגע לפני שאכנס פנימה? או שבדיוק יצאתי מהפנים אל החוץ ואלך אחרי מבטי החוצה? אולי לא משנה אם אני יוצאת או נכנסת, העיקר שהמעבר נמצא שם והוא קיים, אחרי שנים שלא חשתי אותו. פתח בין חוץ לפנים, כזה שמאפשר מעבר בין עולמי הפנימי לחיצוני.
אדום, שחור ומה שביניהם
חוץ משחור בבגדיי ואדום בערכת כיבוי האש הצבעים בתמונה מונוכרומטיים. בגדיי השחורים וכתם הצבע האדום של ערכת כיבוי האש שמים משקל כבד על חציה השמאלי של התמונה, כזה שנותן קונטרה לדלת הבית שנטועה בצידה האחר.
שחור – הצבע חסר הצבע שמכיל את כל הצבעים כולם, שמאפשר לא להתחייב לשום דבר, היה המועדף עליי בגיל ההתבגרות והרבה אחריו. מגן, לא מתפשר אבל גם לא מביע עמדה, הודף, אטום, עצמאי, מבדל מהסביבה.
בבגדי שני מרקמים שונים: 1. השכבה התחתונה והקרובה אלי – סוודר שחור רך ומחמם שפונה כלפי פנים. 2. שכבה עליונה חיצונית – מעיל רוח נפוח שפונה כלפי חוץ. שריון שמגן עליי מרוחות המדבר והבלתי צפוי. “חם פה, לא?” אני שואלת את אחת הנערות שמצטופפות בחדר קטן כמה דקות לפני שצולמה התמונה. “זה בגלל שאת לא מורידה את המעיל” היא עונה. ובאמת, שמתי לב שלא הסרתי אותו גם כשהצטופפנו בחדר הדחוס והחם. משהו בו מגן עליי, מוסיף לי נפח - נוכחות שהרגשתי שחסרה לי היום. חוץ מבגדי השחורים גם פנים הבית, בוקע מפתח הדלת כהה ומושחר יותר משאר התמונה
מצידי השמאלי ריבוע אדום – חלק מערכה לכיבוי אש. הצבע החזק והבולט בתמונה ולמרות שאין הרבה ממנו העין נמשכת אליו.
אדום - הצ’אקרה הראשונה, צ’אקרת הבסיס. דם, אש, תשוקה, אהבה, חום, אנרגיה, פעולה, כוח, אומץ, ביטחון, תוקפנות, כעס. תמרור מזהיר מפני סכנה. מושך תשומת לב, קורא לפעולה. גברי, מוחצן, עצמאי, משלים לירוק. שולחן טורקיז ירקרק-כחלחל שנמצא תחתיו מאזן אותו ואת התמונה מלמטה.
מערכת כיבוי אש אדומה נמשך צינור שחור שנראה כמחובר לידי הימנית. היד הימנית החזקה יותר, זו שעושה ופועלת בעולם, זמן רב אני מרגישה שהיא עוסקת בכיבוי שריפות, בהישרדות, היא זו שאליה מתחבר עכשיו צינור של מים שנמשך מהבסיס האדום, מזרים אלי מים חיים שהם שמי הראשון.
מאחורי גבי מבנה הבית. לצד דלת שחציה פתוחה מצוי חלון. החלון אטום וסגור, מעט מחפצי הבית הפנימיים נשקפים בעדו. פינת החלון נסגרת ממש מאחורי ראשי. בפינות, היכן ששני קווים מתחברים ונדחקים, איפה שהכי קשה לנקות את האבק ונמצאים הדברים שהכי נתקעים לנו (אלו שהכי צריך לשחרר). שם בגב ראשי הם מצטלבים והפינה החבויה דוחפת אותם בקו ישיר של מחשבות, דוחקת אותן דרך עיניי החוצה הרחק מהתמונה.
בחלקה העליון של הדלת חלון נוסף. גם הוא סגור, אך כאן משתקף בו נוף חיצוני: הדהוד של תכלת שמים וחום אדמה מדברית וגם מסגרת סורגים שחורים וצילה של נערה. אדמה, קצת אש, חיבור ישיר למים, השתקפות של פנים וחוץ, הרבה קירות של בית. זיכרון של נערה.
דלת ושני חלונות או שני ריבועים וקו מהדהדים לי דלת ושני חלונות מתמונה מס’ 1
שני חלונות סגורים: אחד משקף פנים של בית, שני נוף חיצוני וקו צר נפער כסימן קריאה באמצע הדלת, מזמין את הצופה ואת הדמות בתמונה להיכנס. קורא לי פנימה, לחזור לזיכרון שנטמן עמוק בליבי. להתבונן בנערה בת ה-14 שהייתי פעם ומסתתרת בי היום. הרחק ממה שהיה ביתי, בארץ קרה ורחוקה, אני משקיפה אליה. איך היא מתרחקת מעיניי, אך צופה בי מבפנים, רגע לפני שנכנסת בפתח הצר של הדלת. סמל לבית הפנימי שלי, אותו בניתי בעמל רב. כזה שמתפרק בכל מפגש עם האחר, ופה, באוויר המדבר, עם קבוצה של נערות, רובן גולות מארצן הקפואה הרחוקה, הרוחות נושבות באוזניי ועל פניי ומבטי קופא לרגע ומפשיר ואני יודעת שקולן הוא קולי שנישא ברוח והצילומים הם עוגנים מהם אני בונה בית כל יום מחדש, כל פעם קצת.
סדנה לנערות, דיוקן, בית חם ערד
Comments