זמן: תחילת שנות ה-80
מקום: בית ילדים, גן ניצנים, קיבוץ
צלם: אבא
מצולמות: ש’, מ’ ואני
מה רואים בתמונה:
שלוש ילדות עומדות מתקלחות אחת ליד השניה, מקלחת משותפת. כל אחת עומדת מתחת לטוש עם מים זורמים. הן עסוקות בשלהן. אף אחת אינה מביטה למצלמה ולא נראה שהן מודעות לצלם שמתעד אותן. מול כל אחת שלושה ברזים לוויסות הטמפרטורה של המים: חם, קר, בינוני. ליד כל אחת גומחה עם סבון מרובע וקשה. ברקע מאחור, משני צידי המקלחת חלונות מוארים. בגב המקלחת השתקפות של אור. בחלק הקדמי של המקלחת אריחי קרמיקה מסודרים שתי וערב, בחלקם התחתון דוגמה של שיבולים. התמונה עצמה נראית כאילו נמסך על כולה פילטר כתום.
שלוש
במרכז התמונה שלוש בנות. לכל אחת טוש משלה, סבון משלה. שלושה ברזים מול כל אחת, שלושה חלונות מאחור. כל דבר בתמונה מונח במקומו. המספר שלוש מסמל אידיאל הרמוני של אחדות מתוך השוני. כל אחת שונה אך לכל אחת מקום דומה, תחת אותו טוש היא מתקלחת, עם אותו סבון, עומדת באותו מפלס. קו של שוויון וסימטריה נמתח בין אחת לשנייה.
בין הפרטי לציבורי
מקלחת: טקס פרטי של ניקיון, מחשבות והיטהרות. המקלחות של ילדותי לא היו פרטיות. כאן המקלחת משותפת, פתוחה. הילדות בה (אנחנו, אני אחת מהן) חשופות. האור שוטף את התמונה והחלל מסביב למקלחת גדול ומואר. אין בה וילונות או דלתות. דבר אינו סוגר, מסתיר, מגן. האור בתמונה חזק מדי. עד היום מפריע לי אור חזק מדי. עד היום אני קונה רק סבון נוזלי.
דברים כמו: להתקלח, להתלבש, לקבל מחזור בפעם הראשונה לא היו פרטיים. אבל כאן אנחנו בעידן התמימות. מול האור השוטף, המבט החטוף. אחת ליד השנייה.
השוואה
בצד שלי של התמונה שני חלונות סגורים מוארים. הם נעולים. המנעולים החלודים קופצים לי בעין כשמסתכלת בהם. החלון בצידה השני של התמונה, זה שמאחורי מ’ מואר וללא מנעולים או קו שמפריד ביניהם. זרם המים שמעל מ’ חזק, בהיר ושוצף. הזרם שמעל ש’ ומעליי חיוור וחלש יותר. מבטי פונה אל ש’ שעומדת במרכז התמונה, ידיי מושטות לאחור, שיערי אסוף לקוקו למרות המים שזורמים מעליו, מבטה של מ’ מופנה אל ש’ מהצד השני. ש’ מביטה קדימה. אולי קיץ בגלל סימני השיזוף על גופנו והאור החזק. אנחנו דומות אך שונות, לכל אחת מקום משלה, חברות, אחיות, מתחרות כל אחת על מקומה בתוך הקבוצה.
זיכרון ראשון:
אני תינוקת, שוכבת בעריסה בבית תינוקות. מסביבי בכי של תינוקות אחרים. אני מסתכלת סביבי "את לא לבד. לא משנה מה תעברי, את עם עוד כמוך, יחד איתם". שנים עברו עד שהפסקתי לומר ‘אנחנו’ במקום ‘אני’. עדיין זה מאמץ בשבילי להגיד אני.
זיכרון שני:
מקלחת מלאה אדים, שלוש בנות מתקלחות, אני מול המראה. "מה היא מסתכלת? אפשר לחשוב שהיא כזאת יפה" הן מתלחשות. היתה חלוקה ברורה: אין מישהי מיוחדת, יוצאת דופן, אין להתעכב על בבואה.
המבט
המבט של הצלם. בשיעור הראשון התבקשנו להביא לכיתה תמונה שיש בה משהו לא מפוענח עבורנו. הבאתי את התמונה הזו לצד שתי תמונות שנשארו אצלי עמוק בתוך התיק. כשהייתי בת 6 אבא שלי השתתף בחוג צילום בקיבוץ. אני לא מודעת אליו בתמונה (או שכן?) לא נעים לי להיות שונה ולהתייחס? להפנות אליו מבט ולמצלמה? הכי חשוב היה להיות כמו כולם, בלי יחס מועדף. רב שעות היום גדלנו רחוק מעין ההורים. רב ילדותי הרגשתי שלא רואים אותי. אבל פה מבטו של אבי ליווה אותי גם אם מרחוק. בשתי התמונות שצולמו בהמשך הפילם ונשארו בתיק שלי אני מתלבשת לבד, אני עם זר פרחים גדול על הראש.
החלמה
כש’החלמתי’ את התמונה הוספתי לכל אחת מהבנות משהו אותו היא מחזיקה בשתי ידים. שתרגיש שיש לה כוח לשנות, לבחור מה להחזיק אצלה, שמייחד אותה. בין שתי ידיי מאחורי גבי הטמנתי לב שתומך בי. אבל הדבר הראשון שעשיתי היה להחליף את הסבונים המרובעים הקשים בסבון נוזלי, כזה שהופך את המקלחת לרכה ומרגיעה. אני נזהרת לא להפר את הסימטריה והסדר הקיים ורק כשמוסיפה עוד שכבה של החלמה ומפקסלת את התמונה, אני מסמנת גבול בגוף שלי, שלנו בין הפרטי לציבורי, המבט שלי מתרחב ונשטף באמבטיית זיכרונות מטהרת, משחרר את המילים שלי לאור, לעולם.
Comments